כל הסיפור? דווייט האוארד לא מיישר את זרועו בזריקת פאולים

שחקן שמשתכר 18 מיליון לא יכול ליישר את זרועו בזמן שחרור הכדור לפאול? אולי הוא עושה עוד שגיאות לפני שחרור הכדור, כגון משנה את מקום העמידה בכל זריקה, אך למה להמשיך הלאה כשהשגיאה הפוגעת ביותר נראית בתמונה בצבע ירוק ברור לחלוטין.

כל מאמן ילדים מהפועל  סביון ועד לבית"ר גן שמואל  יודע שכשמאמנים ילדים בזריקת פאולים ישנם כמה עקרונות, ואחד החשובים שבהם הוא יישור מחלט של הזרוע בזריקה.

למה? כי כל העניין בקליעת פאולים הוא לצמצם את מספר האפשרויות של טעויות לאפס. זה לא ייתכן כי אז יהיו קלעים עם 100% דיוק. אבל אנחנו כמאמנים (ואם אתם לא מאמינים תשאלו את אסי) מנסים להקטין את כמות השגיאות האפשריות לפני שחרור הכדור כמה שאפשר. בשפה ביומכנית/סטטיסטית העסק נקרא הקטנת ה- D.F ( או אם תרצו DEGREES OF FREEDOM).

מנסים שהכל יהיה כמה שיותר שווה עד שהתנועה מגיעה לאצבעות המחזיקות בכדור  אם הכל יהיה שווה עד אז, אזי המוח ילמד את האצבעות להשקיע את הכוח הנכון בזווית הנכונה, והכדור כמעט תמיד ייכנס לסל. אז – ורק אז – לאימון של 500 זריקות ביום יש הגיון כי הוא יעיל . רק כשהכל שווה עד שהעסק מגיע לאצבעות, אז כמה שיותר תתאמן, המהירות הנכונה והזווית הנכונה של שחרור הכדור ייהפכו יותר ויותר לטבע שני.

הבעיות מתחילות כשבכל זריקה האצבעות (אוקיי, כף היד והאצבעות)  מקבלות  משאר הגוף  'בוכטה' אחרת של מומנטום: פעם בגלל שהזורק לא עמד בדיוק כמו בזריקה הקודמת; פעם בגלל שרגליו התכופפו יותר מדי; ופעם אחרת כי זרועו לא התיישרה והכדור שוחרר כשמפרק המרפק היה מכופף – פעם יותר ופעם פחות.  מה שקורה הוא שכף היד והאצבעות (כתוצאה מפקודת מוח) חייבות בכל זריקה לתקן את השגיאות שנעשו קודם (עמידה בשלושה סנטימטרים קרוב או רחוק מדי ; מרפק מכופף ב-10 מעלות פעם אחת, ו-7 מעלות בפעם אחרת, וכו'). ה-'דגרי אוף פרידום' גדל, והמוח חייב לעשות חישוב מהיר ("מהיר"? מיידי!) של כל  התנועות הבלתי שוות מלפני שהגיעו לכף היד והאצבעות, ואז לעשות את "התיקון" בהתאם.

אימונים של מאות זריקות לא יעזרו הרבה במקרים כאלה. אימונים במאות זריקות כשהדגרי אוף פרידום שונה בכל מקרה רק מלמדים את המוח להיות יעיל יותר ב-ADOPTATION. בנסיון ל-"תקן שגיאות". מה שצריך ללמד את המוח זה לא "לתקן שגיאות" אלא ב-"לעשות בדיוק אותו דבר שוב ושוב". תסתכלו על ריי אלן: כל זריקת פאול היא בדיוק אח תאןם של הזריקה הקודמת כולל העלייה על כפות הרגל שהיא הדרך שלו לזרוק. אבל כף היד והאצבעות מקבלות בדיוק אותה תפוקה בכל זריקת פאול. אצל האוארד היד מקבלת תפוקה אחרת בכל זריקה בגלל שזרועו מכופפת פעם בזווית אחת, ואח"כ בזווית אחרת. רק ביישור זרוע מחלט אין סכוי לזריקה בזוויות שונות כי הזרוע תמיד ישרה.

תסתכלו שוב על האוארד: זריקת הפאול שלו היא יותר מין הדיפת כדור ברזל עם מרפק כפוף. תראו כיצד סטיב נאש מיישר את זרועו:

אז מה אני יושב פה בדרום קראולינה חולב פרות? דקסטר, דדי, אלי לס, K-700 – או כל אוהד לייקר אחר – יכול לצלצל לבאס ולומר לו שיש איזה ישראלי זקן שיכול להביא ללייקרס אליפות. אולי.

(והם עוד טוענים שאני שונא לייקרס!)

***************************************************************************

זאת גם בעייה מנטלית כנראה (הפוסט מאתמול)

1. שעור לדווייט האוארד בזריקת פאולים

מתחיל להימאס לי לתת ללייקרס עזרה (ועוד מעליבים אותי ומכנים אותי LAKER HATER). כל יום ממש אני מציע להם הצעה נוסםת, אבל הם לא מקשיבים וממשיכים בשלהם. אז אנסה פעם אחת אחרונה: הנה שעור פרטי לדווייט האוארד ב-FOUL-SHOOTING, ואם הוא לא קולט, נעבוד למתלמד חדש שכן יקלוט!

פעם כבר דברתי על כך, ואפילו הצעתי לדווייט האוארד מערכת אימון לשיפור קליעות העונשין שלו. הפעם אטפל בשתי אפשרויות: האפשרות המנטלית, והאפשרות הביומכנית (שבה אני כבר בטוח שישנה לו בעייה). היום אדבר על המבט המנטלי, ומחר על המבט הסימטוגרפי-ביומכני.

אני מסתכל על וידאו שלו בזריקה , ומקדם את זריקתו FRAME-BY-FRAME מתחילת הקליעה עד שחרור הכדור. תראו: אני לא יכול ללמד אותו דאנק. אני לא יכול ללמד אותו עלי-הופ. אני לא יכול ללמדו פוסט-אפ (כי אני נמצא עתה בתהליך של SHRINKING כמו שקורה לכל זקן. הייתי פעם 1.72 מ'. היום אני 1.67 וממשיך להתגמד. אז פוסט-אפ הוא רק חלום רטוב שלי. אבל פאולים? זה הספץ שלי, קומראדים. אני "קלעי חיים" של 81%, ואילו המשכתי להתאמן, הייתי בוודאי מגיע ל-85%. הווה אומר אני 'מומחה' יעני בעסק הזה, וחוץ מזה דוקטורט בביומכניקה לא מזיק. דוטטורט לפסיכולוגיה קלינית היה לאשתי רינה ז"ל, לא לי. אבל לקחתי איתה כמה קורסים בפסיכולוגיה מעשית (כי כבר אז ידעתי שבאיזה שהוא שלב ארצה לאמן ספורט ורציתי להבין יותר אספטטים פסיכולוגיים שיכולים להיות לעזרת המאמן.

אז ככה. מה הבעייה שלו? מה הסיפור לעמור 15 פיט מהחישוק ללא שמירה ולקבור את העור?

טוב. בעייה ביומכנית בוודאות יש לו, ומחר אדסקס אותה. אבל לי יש רושם שישנה לו גם בעייה מנטלית: בלי שדברתי איתו (דברתי איתו כמה פעמים בחדרי ההלבשה של ההיט אבל אף פעם לא על פאולים), אני כמעט בטוח שהוא סובל מ-"FAILURE PHOEBIA" ('פחד כשלון'), וככל שהוא ניכשל יותר, הפחד וה-ANXIETY גדלים יותר. אבל יכולות להיות גם בעיות פסיכולוגיות אחרות: ייתכן מאד שהוא רואה את החישוק כעיגול פלדה קטן בהרבה ממה שהוא. במוחו החישוק לא גדול בהרבה מקוטר הכדור, והוא כבר אומר לעצמו בצורה בלתי מודעת ו-SUBCONCIOUSLY "אין דרך שהכדור ייכנס". היו מאות מקרים כאלה בספורט: מרימי משקולות שהיו בטוחים שהיריבים שוקלים יותר ושהם הצליחו לרמות בשקילה; מתעמלות שהאמינו שהחישוק במקבילים 'חלק מדי' כי 'שימנו אותו' ולא ניגבו טוב מספיק; ופיצ'רים בבייסבול שהיו בטוחים שחובטים מסויימים משתמשים ב-CORK באלה (כל המקרים הללו הם אמיתיים וידועים לי, בנוסף לעוד עשרות ומאות ששמעתי עליהם וקראתי עליהם).

הטיפול? במקרה הראשון של פחדים ו-ANXIETY, ישנם טיפולים פסיכולוגיים שאיני מודע להם, ותרופות הרגעה שמותרות ללקיחה. זוהי בעייה קלינית שאיני ברי בה מספיק.

אבל במקרה השני של "PERCEPTION DISFUNCTION" (שמקורו יכול מאד להיות בחרדה, אבל אותנו לא מעניין כרגע המקור, אלא הטיפול!) הטיפול כמעט ללא יוצא מין הכלל היפנוזה. ישנם כל כך הרבה MISCONCEPTIONS בקשר להיפנוזה שזה עצוב ממש. אני לקחתי קורס בהיפנוזה בפן סטייט, אשתי רינה ז"ל ואני למדנו להכניס אנשים ל-TRANCE (המצב הנפשי בהיפנוזה), ובפעם הבאה שנעשה מפגש של הופס במגרש כדורסל, אני אהפנט כל מי שיבקש (אני אוכל להפנט אפילו אחד שלא מאמין בהיפנוזה ושלא מימין שאצליח להפנט אותו. הדרישה היחידה שלי תהיה שהוא יעקוב אחרי כל הוראותי. כנראה שאותו ייקח לי 20-30 דקות עד שהוא יהיה בהיפנוזה מלאה. אבל כל אחד אחר שירצה להיות מהופנט, יהיה מהופנט תוך 5-6 דקות..

אני נהגתי להפנט את הסטודנטים שלי באוניברסיטת אדלפיי משך שנים בקורס "אספקטים מדעיים של האימון", עד שנתבקשתי להפסיק כי האוניברסיטה חששה (בטפשות גדולה כי שום נזק לא יכול לקרות) מתביעה משפטית. היו סטודנטים שהופנטו בפחות מדקה. רוב הכיתה תוך 5-8 דקות. אלה שסרבו להשתתף כמובן לא הופנטו כי איתם הייתי צריך לעבוד באופן יותר אינטנסיבי, ובהרבה יותר זמן.

כשדווייט האוארד מהופנט, המטפל מתחיל לתת לו הצעות שמעתה ואילך החישוק ייראה לו עצום בגודלו, ממש קערה שהכדור יכול להיכנס אליה שלוש פעמים ביחד – סליחה, שלושה כדורים יכולים להיכנס ביחד – ולדבר איתו שעה שלמה ולתת לו מה שנקרא SUGGESTIONS (הצעות) למה שיקרה אחרי שיתעורר. אם המטפל ירצה, האוארד לא יזכור דבר משעת הטיפול. אם המטפל ירצה, האוארד יזכור כל מילה שנאמרה. בהרבה מקרים טיפול היפנוזי אחד מספיק. במקרים אחרים המטופל צריך סידרה של טיפולים היפנוזיים. ישנם מקרים שה-SUGGESTIONS נשארים לחיים שלמים, וישנם מקרים בהם ה-SUGGESTIONS חייבים להינתן כל כמה שבועות.

בקיצור ולעניין, יש לי חומר רב ועצום על שימושי היפנוזה בספורט שהיוו גורם חיובי וחשוב להורדת רמה של פחדים ו-ANXIETY (חרדה?) מכשלון של אתלטים, וגם שימוש בהיפנוזה לחיסול דעות קודמות של אתלטים שהם "לא טובים מדי", "הסל גבוה מדי", או בבעיטת 11 בכדורגל ש-"השער צר מדי".

מצד שני מי שחושב שאפשר להפנט את בולט ולומר לו שהוא יכול לרוץ 100 מטרים ב-9.48 שנ', ולקוות שזה יעזור לו, טועה בהחלט. אם בכלל – זה רק יפריע לו (כי הוא כנראה בטופ שבטופ פיזית ומנטלית, וכל התערבות במנטליות שלו רק תפריע. והאמונה שנבחרת גרמניה כולה היתה מהופנטת ב-1954 וככה זכתה בגביע העולמי (אני חושב שזה היה ב-1954) היא לא רק מוטעית – – היא אידיוטית לחלוטין. תהפנט קבוצת כדורגל ותעלה את השחקנים על הדשא מהופנטים, חצי מהם יתעורר כעבור דקה, והשאר תוך כמה דקות כשכבר יהיה 0-5 לרעתם.

אני כמעט בטוח שדווייט האוארד עבר טויפולים היפנוטיים. אתפלא מאד אם לא. ואם עדיין הוא לא מסוגל לקלוע, הווה אומר שמשהו דפור אצלו ביומכנית, ועל זה מחר.